מקום לאמנות-
נעמה פז

ההשראה לאמנות שלי מתחילה מנוף ילדותי בקיבוץ טירת צבי. 
קולות, ריחות, תחושות,זיכרונות. 
בקיבוץ אהבתי להגיע למקומות מוזנחים ולחפש שם גרוטאות לעבודה. מצאתי מגירות ישנות. המגירות העסיקו אותי הרבה שנים. זה התחיל בברור על החומר ומשמעותו עבורי. ציירתי וחרטתי בתוכם. המגרות היוו עבורי נסתר וגלוי ולבסוך גם תפילה. הן הפכו להיות מעין סולם יעקב. 

במהלך השנים ציירתי מחיי היומיום, משפחה, ונוף מתוך זיכרון. 

בעבודה על סיר המעלות אני חוזרת לדימוי מעולם הקיבוץ הישן, הדימוי העלה בי את אותן תחושות של געגוע לבית, לאחר מותה של אמא.  גם הוא כמו המגרות מכיל בתוכו זיכרונות ושומר אותם. 

במשך השנים, בהיותי גרה בגוש עציון, בין פיגועי טרור באיזור, עסקתי בשאלת קיום שלנו כאן. בעבודת ווידאו "כורעים ומשתחווים" (מתוך התפילה) אני יוצרת בעצמי את הכריעה וההשתחוות בניסיון ולמחוק את המילים שהפכתי לצל. 

חזרתי שוב להתעסק עם הקיבוץ- הפעם  עם מספרי הסימון. כל מספר הוא אדם, משפחה. כל מספר שומר על בגד שלא ילך לאיבוד. 
כך נוצרה עבודת "תערוכת לא מסומנים". עלו בי שאלות על הסימון, על המסמן והמסמן של דה סוסיר. 
את מי אנחנו מסמנים ,מיהו ה"לא מסומן". הפכתי את המספרים לפיקסלים המייצרים ביחד אנשים פשוטים. הפכתי להיות המסמנת האקטיבית.

לאחר האסון ב7/10 והמלחמה התחלתי לעובד באופן אובססבי בציור הנשים המחכות.
אותן נשים שהבעלים שלהם יצאו למלחמה ונעלמו במשך ימים וחודשים רבים.  
עבודות אלו מוצגות בתערוכת יחיד בגלריית האמנים בתקוע בתערוכה "חיכיונות".
בתערוכה זו אני גם חוזרת למייצב המגירות כתגובה גם לנשים המחכות שבעליהן לא יחזרו. על המגירות אני מציבה עבודת וידאו.